תעשו שלום עם הזכרונות שלכם,
תשנו אותם למה שטוב עבורכם
ותחלימו
כל מה שיש בתוככם הוא אתם!
כל זיכרון, כל אדם, כל דמות בזכרון שלכם הוא אתם.
אז אם מישהו מעורר בכם הרגשה טובה או רעה, מיהו אותו מישהו? אתם!
לדוגמה נניח שיש לכם סיפור מההסטוריה הפרטית שלכם. משהו נורא שקרה לכם לפני 10 או 20 שנים. יש שחקנים בסרט הזה ויש עלילה. אחד השחקנים הוא מישהו שאתם שונאים, אתם לא יכולים לסבול אותו כי הוא עשה לכם ככה וככה.. מי זה המישהו הזה הנורא? אתם!
אתם!
כשתתפסו את זה, כשתלכו חזרה ותשחזרו מה אבא עשה ואמר, וברגע שתבינו שזה אתם בתוך הראש שלכם.. הראש קטן מדי להכיל את אבא, ואולי הוא כבר לא פה בכלל.. כשתבינו את זה לעומק יתחיל השינוי.
סיפור אישי על זיכרון
בכתה ג המורה שלי שאהבה אותי מאד העמידה אותי מול הכתה והשפילה אותי. ככה מול 40 ילדים. הסיפור האמיתי הזה היה כל כך טראומטי שלא הצלחתי לדבר עליו עד גיל 30. זה היה כל כך אמיתי וחי בתוכי. אבל היום זה לא.
היום זה כמו סיפור רחוק. זה לא חזק ואמיתי.
אבל אם לא הייתי הולכת לזיכרון, משחררת את הרגשות שקשורים לזיכרון הזה, הייתי ממשיכה להיות נשלטת ע"י האירוע ואת מי צריך להאשים? את המורה? לא, אותי. למעשה כבר המורה נפטרה לפני כמה שנים, והיא בטח לא נמצאת בתוך הראש שלי. ומי השחקנים הנוספים? אני שמגלמת את הילדה הנעלבת, ואני שמגלמת כל ילד שהסתכל עלי כשהשפילו אותי. כולם דמויות בסרט שלי שבראש שלי. אף אחד מהם לא אמיתי כרגע. אני הבימאית ואני כל שחקן בסרט הזה שבראש שלי. כשתרפאו את התגובות שלכם ומה שאתם רואים ואיך אתם תופסים את הדמויות ואת התסריט יהיה שינוי. וזכותכם אפילו לשנות את הסוף של הסיפור. סיפור עם סוף טוב משרת יותר טוב את המשך החיים הטובים שלנו.
עליכם להבין:
אם אתם בורחים מהאוייב שלכם, מהבעיה שלכם, אם אתם מתנגדים למשהו, אתם ממשיכים להדביק את אותו הדבר אל תוככם, ולמעשה שומרים עליו חי.
אם אתם רוצים לשפר את חייכם אתם חייבים לרפא את מה ש"יושב עליכם", את היחסים שלכם עם החיים שלכם, עם אירועים שהיו בעבר, עם החשבונות.
מי השחקנים בסרט שנמצא אצלי בזיכרון?
בסרט שנמצא בתודעה שלי אני הקרבן, אני האיש הרע, אני כל האנשים מסביב, ואני הבימאי. ואם הסרט הזה חי בתוכי ברמה הלא מודעת, ואם הזיכרון עדיין צף בתוכי עם הרגשות שדבוקים אליו, אני אעשה דברים בלי לדעת אפילו למה. כרגע אתם נשלטים ע"י כל כך הרבה דברים שלמעשה לא קיימים, הם רק זכרונות, במקום ע"י האני האמיתי שהוא אתם.
כמו נהיגה במכונית. נכנסים ונוהגים. לא חושבים, פשוט נוהגים. וככה זה בכל מה שקורה איתנו יום יום. אנחנו עושים דברים באוטומט כשמתחת לאוטומט מדריכים אותנו אירועים וזכרונות מתת המודע.
לעשות שלום עם כל מה שקורה בתוכי
אמצא את כל השדים שבתוכי, אסתכל להם בעיניים, ואעשה איתם שלום. לעשות שלום עם מה שמענה אותי, עם מה שגורם לי סבל.
הזכרונות קבורים בתודעה שלי "בעודם בחיים". הם אף פעם לא מתים. הם תקועים שם בפנים באיזה מקום. ומתישהו הם יצאו החוצה.
מה הכוונה זכרונות ש "קבורים בעודם חיים"? אני חווה בעוצמה את כל הרגשות הקשורים אליהם והסרט עדיין מתגלגל במינד שלי כאילו האירוע קרה עכשיו. סרטים כאלו שמוצגים בתוכי עם סערת הרגשות שבהם, הם הצהרות שעל פיהם העולם שלי מתנהל. לא משנה מה התקליט, אם יש לי תקליט של "אני לא מוצלחת", אני לא בסדר, או לחילופין תקליט טוב, ואם התקליט מנגן שוב ושוב, והוא זיכרון שמנגן במינד שלי או שלכם כל הזמן, אלו ההצהרות שמנהלות אותנו ויוצרות את המציאות שלנו.
אם ההצהרות האלו לא טובות, מפריעות לכם בחיים, גורמות לכם סבל, עליכם לשנות את ההצהרות האלו.
אנחנו רוצים שאחרים יהיו כמונו כי אנחנו "צודקים" וזה "לטובתם" שיהיו כמונו
המורה ההיא בכתה ג אהבה אותי מאד. היא היתה לטובתי. היא עשתה את המקסימום בשבילי כדי שאהיה כמוה. רובנו מנסים ללמד את האחרים להיות "כמונו". נדמה לנו שהדרך שלנו, וצורת ההבנה שלנו היא הדרך וההבנה הנכונות.
גם אמא או אבא שלי כשהם צעקו עלי, הם רצו לחנך אותי שאהיה כמוהם. הם חשבו (באופן לא מודע) שהכי נכון שאהיה כמוהם כדי שיהיה לי טוב.
כשאתם כועסים ומתפוצצים ואתם הולכים לכעוס על מישהו, מה בעצם אתם עושים? אתם מנסים ללמד אותו להיות כמוכם. ולמעשה זוהי לא דרך כל כך טובה ללמד. כלומר אתם חושבים שזה טוב כי זה "צודק", אבל הנכון והמועיל הוא לשחרר חלק אחד מרכזי בתוכנו: את הכאב.
שינוי הכאב שבתוכנו לשקט ושלווה
חפשו ומצאו את הכאב, את חוסר הנוחות. וכשתשלימו עם המציאות הפנימית ועם האירועים שהיו, כלומר כשהרגשות הפנימיים הסוערים יפחתו, והאירועים גם ייראו לכם מזוית ראיה חיובית, תמצאו בתוככם שקט ושלווה.
