מתוך מגילת סן מיקלה:
קראו לאכסל מונתה – נוירולוג, מאיטליה לאנגליה לרפא איזה חולה והוא כותב:
החולי היה קשה, חולי נואש, כפי שאמרו שני עמיתי האנגלים, שעמדו על יד המיטה, והסתכלו בי בפנים זועפות בשעה שבדקתי את החולה.
הפסימיות שלהם דבקה בכל אנשי הבית, רצונה של החולה להבריא בא לידי שיתוק מחמת העצבות ופחד המוות.
קרוב לוודאי ששני עמיתי היו בקיאים בתורת הפתולוגיה שלהם יותר ממני. אבל אני ידעתי דבר שכפי הנראה נעלם מהם: שאין בעולם סם מרפא חזק כתקווה. ושהסימן הקל שבקלים של פסימיות המתגלה בפניו או בדבריו של הרופא, עלול לקפח את חיי החולה.
וגם הבנתי שאינך יכול להיות רופא טוב, אם אין בך את מידת החמלה.
