תרגום לעברית:

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט.
כאן ביירון קייטי, והאורח שלי היום הוא דיוויד.
יש לו חבר שהוא פשוט אוהב ומעריץ.
אפילו מתייחס אליו כמה פעמים כחבר הכי טוב שלו, אם אני זוכרת נכון.

והחבר הזה, אתם יודעים, טס לברלין, נדמה לי מסן־פרנסיסקו.
בכל אופן, הוא מגיע לדירה, ומיד, הוא לא חולץ נעליים,
דופק דלתות, מניח רגליים על המיטה,
ומתנהג בחוסר כבוד כלפי מצרכים של שותפיו לדירה.

אלוהים אדירים, אתם חייבים להכיר את הבחור הזה.
אני אומרת לכם, הוא נפלא לעקוב אחריו, המחשבה שלו כל כך פתוחה!
אנחנו אוהבים את דיוויד, ואני מקווה שגם אתם תאהבו אותו.
אז, ברוכים הבאים ל"עבודה".

אוקיי, דיוויד. דיוויד, יקירי, אתה כאן? אתה שומע? אתה פה?

כן, אני כאן. שלום.

אני כל כך שמחה לראות אותך. דיוויד, מותק, מילאת דף "שפוט את רעך"?

כן, על אדם אחר הפעם.

מצוין, נתקדם.

בעצם, זה קצת מצחיק, כי קרה מקרה שממש העציב אותי.
חבר בא לבקר אותי, ואני רואה אותו ממש לעיתים רחוקות, 
הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים.
ואני רואה אותו כל כך מעט, והוא איכזב אותי קצת.
נפגשנו רק לשלושה ימים, ומי יודע מתי תבוא הפעם הבאה.

כן, זה מובן לגמרי. זה אירוע עדכני, נכון?
כן, זה משהו שקורה עכשיו ומשפיע עליי, אז נראה לי טוב לעבוד על זה.
יקירי, אני כל כך מסכימה. מה כתבת בשאלה מספר 1?

עבור מי שמכיר את "העבודה" 
שאלה 1 היא מתוך דף "ושפטת את רעך",
שבו יש שש שאלות, ודיויד ענה עליהן.
עכשיו נשמע את תהליך המחשבה שלו סביב אותו חבר.

שאלה 1 – מי מאכזב, מכעיס, מתסכל או מעציב אותך ולמה?

אני כועס על ניקולס,
כי הוא התייחס לדירה שלי בחוסר כבוד.
הלך עם נעליים, הניח נעליים על מסגרת המיטה כשסגר אותן,
סגר את מדפי המטבח עם רגליו,
לקח אוכל מהשותפים שלי, ודפק דלתות בחוזקה.
הוא לעולם לא היה מתייחס כך לדירה שלו.

אז אתה נמצא בדירה שלך,
רואה אותו עושה את זה.
אתה צופה בהתנהגות שלו במהלך הביקור.
והמחשבה שעולה:
"הוא לא היה מתנהג כך בבית שלו",
האם זו אמת?

תחשוב לאחור, אתה מכיר את ניקולס.
האם הוא פתאום בשלוש השנים האחרונות נהיה מרושל?
הוא לא היה מתנהג כך בבית שלו
האם זו אמת מוחלטת שהוא לא היה מתנהג כך בביתו?

עבור מי שחדש בעבודה, התשובה היא מילה אחת בלבד: כן או לא.
אנחנו רק מחפשים את האמת הפנימית.

הוא לא היה מתנהג כך בבית שלו.

שים לב מה קורה בתוכך כשאתה חושב את המחשבה הזו.
מה אתה מרגיש? אילו תמונות של עבר ועתיד עולות?
אילו רגשות מופיעים כשאתה חושב שהוא לא היה מתנהג לדירה שלו באופן הזה?

אני מרגיש לא מכובד. אני כועס עליו.
ואנחנו ממש חברים קרובים. והוא לא טיפש.
לא, זה לא שהוא לא שם לב, הוא פשוט..

יהיר?

כן, אני רואה.
כתבתי את זה גם איפשהו, יהיר, נכון.

מה עוד אתה רואה כשאתה חושב את המחשבה הזו?
היה שם באותו רגע, רואה אותו מתנהג בחוסר כבוד.
איך אתה מתנהג כלפיו כשאתה חושב שהוא לא היה עושה כך בבית שלו?

לא שונה.
לא אמרתי כלום.
לא יודע למה.
אולי אמרתי משהו בצחוק,
אבל הוא כנראה לא הבין.
לא רציתי להרוס את שלושת הימים שלנו יחד.

אז כן אמרת משהו,
אתה רק חושב ש "יצאת מזה".
ואולי באמת,
אבל בעצם לא יצאת מזה, נכון?
לא מדובר בצודק או לא צודק 
אבל אתה עדיין מרגיש כעס כלפיו.

כן.
איך זה מתבטא?
למרות שניסית להסתיר,
איך אתה מגיב כשאתה חושב את המחשבה הזו?

אני הופך לסוד.
אני לא שקוף.
אני מאמץ זהות.
אני שומעת שאימצת זהות לא אותנטית,
כזו שאתה נושא כבר שנים.

זה אומר לי שאתה מסוג החברים שאפשר לעשות אצלו כל דבר,
והוא "בסדר עם זה".

בדיעבד אני אפילו מאוכזב מעצמי שלא העמדתי אותו במקום.
לא בצורה רעה, רק לומר: "חביבי, זה לא בסדר".
אבל עכשיו הוא כבר הלך, ועכשיו זה ירגיש מיותר.

כן, אני מסכימה. אנחנו רק מתבוננים
איך אתה מגיב
כשאתה בסיטואציה כזו, עם דיוויד או עם כל אחד אחר.
וזה כנראה דפוס שלך, לא רק עם חברים.

כן, זה דפוס. כשאני מגיב,
אני מנסה להישאר רגוע,
לשמור על מצב הרוח שהיה לי לפני שזה קרה,
ולהתייחס לאדם כאילו לא קרה כלום.

אין לו דרך לדעת שזה לא מקובל עליך, נכון?
הוא מרגיש מאוד בנוח כשמגיע לבקר אותך, נכון?

נכון

פשוט שים לב.
זה לא עניין של "נכון" או "לא נכון", יקירי, רק התבוננות.
רק לשים לב למסכה שאתה עוטה כשאנשים מתנהגים כך בדירה שלך.

אצלי זה כנראה פחד מאובדן.
אני לא רוצה להעמיד אנשים במקום,
מפחד שאדחוף אותם רחוק ממני.
לא היו לי הרבה חברים בילדות,
ועכשיו כשיש לי, אני מנסה לשמור עליהם.
אני לא נותן לאנשים לפגוע בי,
אבל לפעמים אני אומר לעצמי:
"נו, דיוויד, זה רק הוא, זה האופי שלו, תכיר אותו כמו שהוא".

אבל זה הרי סותר את המחשבה שלי,
שהוא לא היה מתנהג ככה בבית שלו.
ובאיזשהו מובן, כן, הוא פשוט כזה.
אוקיי, אז אתה אומר שהוא לא היה מתנהג ככה בבית שלו, זו האמת שלך, נכון?

נכון.

אז עכשיו תתבונן בו שוב,
בדמיון שלך, בדירה שלך.
תראה אותו שם,
עם הרגליים על הרהיטים,
פותח מגירות,
ומתנהג כך בבית שלך.

עכשיו פשוט תניח את המחשבה
שהוא לא היה מתנהג כך בבית שלו.
תשחרר את הסיפור המנטלי,
ופשוט תסתכל על החבר שלך.

הוא אדם מבולגן,
לא מכיר דרכים אחרות.

וזה בדיוק מה שדיברנו עליו בפעם הקודמת,
איך שאנחנו מנסים "לשחק" גרסה אחרת של חשיבה.
מה הייתי בלי המחשבה הזו,
שהוא לא היה מתנהג כך בבית שלו?

כמובן בלי המחשבה הזו הייתי חושב:
"זה פשוט ניקולס. ככה הוא."

אבל אז אני נזכר איך זה היה אצלו בבית,
ואני עושה השוואה בראש שלי.
אני זוכר את המטבח שלו,
את החדר שלו,
ואיך הוא אמר לי:
"חלץ נעליים כשאתה נכנס לבית."

אז האגו שלך משווה, נכון?

כן, נכון.

בלי ההשוואה הזו,
במילים אחרות, שאלה מספר 4,
מי היית בלי הסיפור שלך?
בלי המחשבה הזו?

רק תשחרר את הדיאלוג המנטלי.
והנה הוא, הבחור שאתה כל כך אוהב.
פשוט אדם קצת מבולגן.

ואתה לא חייב שהוא יהיה שם,
הוא פשוט אדם מבולגן.
זה החבר שלך,
וזה אומר עליך הרבה,
על מי שאתה מרשה לו להיכנס לביתך,
ועל מה שאתה מרגיש איתו בנוח.

וזה בכלל לא עליו, זה עליך.
אתה בבית הספר של כדור הארץ,
רק שם לב לגבולות שלך,
שהם בעצם לא "חיצוניים",
אלא מתרחשים בתוכך.

הגבולות האלה נבנים בפנים
נבנים על־ידי האגו.

אז, "הוא לא היה מתנהג כך בבית שלו",
איך היית הופך את זה?
איזה היפוך אתה רואה שם?

אני לא הייתי מתייחס לדירה שלי בצורה הזאת 

כן. זה יפהפה.
אתה כאילו האורח בבית שלך.
זה אתה.

איך אתה מתייחס לדירה שלך?

אני די נקי, די מסודר. הכול במקומו.

האם אתה לפעמים שם רגליים על רהיטים?
האם אתה לפעמים מתנהג קצת בחוסר כבוד?

כן, קורה לפעמים.

האם אתה לוקח לפעמים אוכל מהשותפים שלך?
אני מקווה שאף אחד מהם לא צופה עכשיו… אבל כן, קורה.
אני מחזיר, כמובן.

אתה יודעת מה?
אני משווה, ביני לבין עצמי,
איך אני מתנהג בבית שלי
ואיך אני מתנהג בבית של אחרים.

אנחנו מדברים על הדירה שלך.
כן, אבל זה נכון,
אתה יכול להשוות,
בבתים של אחרים אני כנראה יותר קפדן.

מה שלא מסתדר לי זה שיש כאן סתירה.
מצד אחד, אני מרשה לו להתנהג כמו שהתנהג,
ומצד שני,

אין לו שום דרך לדעת שזה לא בסדר מבחינתך.

אני מאמין שהוא צריך לדעת שזה לא בסדר.
זה כל כך ברור לי!
וזו תמיד הייתה בעיה אצלי,
שדברים מסוימים כל כך ברורים לי
שאני מצפה שגם אחרים יבינו אותם מאליהם.

אבל תסתכל איך היית כלפיו:
לא נתת לו שום סימן שזה לא בסדר בעיניך.
נכון.
לא באמת היה סימן כזה.
כן, אמרתי את זה פעם אחת,
ובאופן מאוד מצחיק, ממש מהר.
אפילו שהתכוונתי לזה, הוא, במיוחד עם האופי שלו,
בטח לא קלט את זה בכלל.

כן, אימנת אותו היטב.

נכון, לא הייתה לו שום דרך לדעת.
אבל זה כל כך מובן מאליו!
אני לא יודע… זה פשוט כל כך ברור בעיניי.

טוב, נברר את זה בהמשך המסע הזה יחד.

—
בוא נסתכל על שאלה מספר 2 (בדף "ושפטת"):

שאלה 2 – איך אתה רוצה שאותו אדם ישתנה?

אני רוצה שהוא יהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלי,
שיפסיק לסגור מדפים עם הרגל,
שיחלוץ נעליים בבית,
שלא יניח את הנעליים על מסגרת המיטה,
שלא יטרוק דלתות כמו שעשה,
ושלא ייקח מצרכים של השותפים שלי.

אתה רוצה שהוא יהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלך.

האם זו אמת?
תהיה שם עכשיו.

כן.

עכשיו שים לב איך אתה מגיב ומה קורה כשאתה רוצה שהוא יהיה מכבד יותר,
והוא עושה את הדברים שתיארת,
סוגר מדפים עם הרגל,
מניח נעליים על המיטה,
דופק דלתות.

אתה רוצה שהוא יפסיק,
שיהיה יותר מכבד,
שים לב איך אתה מגיב.
מה קורה בתוכך?
אילו סיפורים מהעבר עולים בראשך כשאתה חושב את המחשבה הזו?
אתה רוצה שהוא יהיה יותר מכבד.

אני פשוט מתרגז.
כועס עליו.

ועכשיו שים לב איך אתה מתייחס אליו כשאתה חושב את המחשבה הזו
אבל לא מראה את הכעס או את האכזבה שלך.
תסתכל עליו. תסתכל על עצמך.
אין שום סימן חיצוני לכך שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלו,
לפחות לא מבחינתך.

התוצאה היא שאני לא נחמד אליו
כמו שהייתי יכול להיות אם לא הייתה לי המחשבה הזו.
אני לוקח לעצמי כמה דקות,
בדרך כלל זה רק כמה דקות,
אני "בולע את זה" וממשיך הלאה,
אבל נשאר בי ריחוק קל לזמן מה.

אנחנו נפרדנו אתמול.
לקחתי אותו לתחנת הרכבת,
והסתכלנו זה על זה, כמו תמיד,
כי אנחנו אף פעם לא יודעים מתי נתראה שוב.

הסתכלתי עליו,
ותמונות עלו לי בראש,
איך הוא היה בדירה שלי בימים האלה.
לא הראיתי את זה,
אבל זה היה שם.

ואני לא יודע מי הייתי בלי המחשבה הזו באותו רגע,
אולי הייתי מסתכל עליו ביותר אהבה,
ביותר חמלה.

אז אל תנחש. תהיה שם עכשיו.
מי אתה נפרד מהחבר שלך,
בלי התמונות בראש?

עם יותר אהבה,
יותר הערכה.

ואולי גם תראה את התמימות שלו.
לא היה לו כמעט שום רמז לכך שעשה משהו לא בסדר.
הוא היה רגוע אצלך בדירה,
חופשי.
הוא פשוט היה חופשי בבית שלך,
כאילו יצא לחופשה מהדירה שלו,
אצל מישהו שמבין אותו.

אוקיי, יקירי,
עכשיו ננסה כמה היפוכים.

באותה סיטואציה איתו, כשהוא סוגר את הדלת ברגל,
אני רוצה שאני אהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלי.

עצום עיניים.
איך היית יכול לתמוך בעצמך כך שהוא לא יסגור את הדלת ברגל?
איך היית יכול לתמוך בעצמך כך שהוא לא יניח נעליים על המיטה שלך?

להגיד לו

אז תעשה את זה עכשיו, 
תנסה את זה עכשיו, בשקט, בתוכך.

האגו שלך אולי יגיד:
"אתה תאבד את החבר הזה לנצח.
הוא יחשוב שאתה קטנוני או לא נחמד."

אבל תשחרר את כל הסיפור הזה.

אני רוצה שאני אהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלי.

אז בשקט,
גלה דרך לומר לו,
להפסיק לסגור דלתות עם הרגל.

מה אתה רואה?

אני יכול לראות אותו באמת מבין את זה. קולט את זה.
הוא יודע מתי אני רציני ומתי לא. וזה יהיה כל כך קל
ביום הראשון שבו הוא יבוא לבקר אותי. פשוט אקח אותו הצידה,
ואגיד לו כמה אני שמח שהוא בא.
אבל הייתי מעריך אם הוא לא היה עושה את הדברים שהוא עשה…
זה כל כך פשוט.

אני חיה את ההיפוך
וזה היה כל כך בעל ערך בשבילי
כש"העבודה" מצאה אותי.

ראיתי אותך אוהב כפי שאתה, קרוב לחבר שלך.

אני רוצה שהוא יהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלי,
ושהוא יפסיק לסגור דלתות עם הרגל.

ההיפוך:
אני רוצה שאני אהיה יותר מכבדת כלפי הדירה שלי.
וראיתי את עצמי הולכת אליו,
כשהוא סוגר את הדלת עם הרגל,
ופשוט מזיזה בעדינות את הרגל שלו
וסוגרת את הדלת בעצמי.
כמו "תן לי לעזור לך עם זה."
מזיזה את הרגל שלו, וסוגרת את הדלת.

אני רוצה שאני אהיה יותר מכבדת כלפי הדירה שלי כשהוא שם.
אז חייה את ההיפוך.

אני לא רוצה שהוא ישים את הנעליים על המיטה שלי.
ראיתי את עצמי פשוט ניגשת
ומזיזה את הרגליים או הנעליים מהמיטה.
וראיתי את עצמי מזיזה את האוכל מהיד שלו
ושמה אותו בחזרה בשקט,
ואומרת: "זה שייך לאחרים שגרים כאן."

לכולכם שם בחוץ, ההיפוכים החיים האלה,
זה משהו שרק אתם יכולים לתת לעצמכם.
זו תרגולת שקטה.
העבודה הזו היא תרגול של שתיקה.
ואתם תמצאו את הדרך שלכם, הדרך הייחודית שלכם.
ואולי זו לא בדיוק הדרך הזו, אבל הדרך שלכם.

אני זוכר שסיפרת את הסיפור על בעלך שביקשת ממנו להוציא את הזבל.
ובבוקר למחרת חזרת למטבח
והוא לא הוציא אותו.
ואמרת סטיבן, נכון? לא, אז זה היה פול.
פול, נכון, "פול, רציתי שהזבל ייצא."
ואם הוא עדיין לא עושה את זה את עושה את זה.
כי את רוצה שהזבל ייצא.

וזו בדיוק הנקודה 
איפה הגבול?
איפה הקו?
אני תמיד שואל את עצמי
כמה רחוק אני יכול ללכת
לפני שאני אקבל את מה שיש.

זה כמו
אני רוצה שהוא יהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלי.
אני לא צריכה לעשות את זה בצורה מושלמת.
אני רוצה שאני אהיה יותר מכבדת כלפי הדירה שלי.
זה לא אומר "מושלמת", רק "יותר".

אני רוצה שהוא יהיה יותר מכבד כלפי הדירה שלי 
באמת?
לא היה שום סימן לזה.

את צודקת 

ואתה כל כך אוהב וטוב
זה פשוט להזיז את הרגל שלו, נכון?
להוריד נעליים מהמיטה.
זה מי שאתה
וזה תואם למה שאתה רוצה בשביל עצמך:
לאהוב את עצמך, להיות אדיב, לעזור.

איך הוא ידע לעשות אחרת?

כי אז לא הייתי הופך אותו לאויב שלי.
הייתי פשוט פותר את עניין הדלת שנסגרת עם הרגל.
הוא היה מבחין בזה.
הוא היה שם לב איך אני מתייחס לדירה שלי.
ואז, או שהיה עושה כמוני או שלא.

זה הרגע שבו באמת נכון לומר
שאתה רוצה שהוא יהיה יותר מכבד.
כי עד אז, זה לא נכון.
זה רק רצון ריק.
וזה משאיר אותך עם טינה.

כשאנחנו ערים יותר ללב שלנו 
זה פשוט כמו לשאול, להפוך, ולחיות את ההיפוכים.
כשאתה יושב במצב מדיטטיבי,
בחקירה.

בוא נסתכל על שאלה 3 (בדף ושפטת):
כדי להשיג מה שאתה רוצה , שהוא יכבד את הדירה שלך

שאלה 3 – איזו עצה היית נותן לו? מה הוא צריך או הוא לא צריך…

ניקולס צריך להוריד את הנעליים כשהוא נכנס לדירה.
הוא צריך להיות עדין עם הדלתות והמדפים,
ולסגור אותם בעדינות ובידיים.
הוא לא צריך לשים את הרגליים על המיטה שלי,
ולא לקחת מצרכים של השותפים שלי.

אז אתה מתחיל לראות כמה זה ריק
האגו רק משליך לתוך הראש מחשבות כאלה.
ואתה מאמין להן,
ומשווה את זה למה שהחבר באמת עושה.

זה אכן ריק.
נראה כאילו היה שם תוכן,
אבל כשדיברת על זה, זה נראה חסר היגיון, חסר אמת.

ועכשיו כשדיברנו על זה
הנעליים שלו.
ובכן, כל אחד היה יודע את זה, נכון?
לא ניקולס. לא בדירה שלך.

אז בוא נבדוק את זה:
הוא צריך להוריד את הנעליים כשהוא נכנס לדירה 
זה נכון?

אנחנו לא מדברים על אחרים,
לא עליך, לא על השותפים שלך,
רק על ניקולס.

לא, זה לא נכון.

עכשיו שים לב מה קורה לך
כשאתה חושב את המחשבה הזו 
שהוא צריך להוריד נעליים והוא לא מוריד.
התמונות של עבר ועתיד,
הרגשות,
כשאתה חווה את הדרך שבה אתה מתייחס אליו.
אולי אתה צוחק,
אולי מפצה,
אבל בפנים, אתה נסגר.

זו חקירה עצמית.
התבונן בתגובה.

אני נהייה עצבני.
אני עצבני כי אני יודע
שאני לא אגיד כלום,
לא אעשה כלום נגד זה.
אני מתרגז.

אז עכשיו האגו שלך נהיה רגיש מדי
לאיך שהוא מתנהג בדירה שלך.
שזה אומר
שאתה חי בעתיד,
לפני שהוא בכלל עשה משהו.
אתה מצפה לזה מראש.

אז 
"הוא צריך להוריד נעליים כשהוא נכנס לדירה."
תהפוך את זה:
הוא לא צריך להוריד נעליים כשהוא נכנס לדירה שלי.

נכון הוא לא.
אתה צריך להוריד נעלים
אבל לא ניקולס.
תתחבר למציאות
הוא לא צריך להוריד נעליים
זה ניקולס.

עכשיו תחיה את ההיפוך
איך אתה יכול לחיות את ההיפוך הזה?
אתה צריך להוריד לו את הנעליים
איך אתה חי את זה?

פשוט תבקש, תגיד לו,
בדרך האוהבת שאתה מביא לכל דבר

אני חיה את ההיפוך.
האם תרצה לראות מה שאני רואה?

"היי, ניקולס, מורידים נעליים. כאן. "

אף אחד לא עובד איתו

איזה מורה נפלא, נכון?

"היי, ניקולס, נעליים מורידים כאן."

הוא היה מבולבל לרגע, ואז היה עושה את זה.
בשמחה.

איזה נטל מיותר זה
לסחוב את זה שעות, ימים, שנים.
זו ממש לשכת עינויים.

בעולמי כל התפילות שלי נענות באותו רגע (לא אחר כך)
אם הייתה לי תפילה, היא הייתה כך:
"אלוהים, חסוך ממני את הרצון
לחפש אהבה, אישור או הערכה. אמן."

הכל היה קשור לאיך שרצית שניקולס יראה אותך

נכון.

"ניקולס צריך להיות יותר מכבד עם הדלתות."
זאת האמת?
תהפוך את זה:
כשניקולס בדירה שלי, אני צריך להיות יותר מכבד עם הדלתות,
כשמדובר בניקולס.

אז איך היית חי את ההיפוך הזה?
מה הוא עושה? טורק את הדלתות?

כן

אז איך היית עושה את זה?

פשוט הולך לדלת,
ומראה לו איך לסגור אותה בעדינות.

אז תעשה את זה,
הוא לא היה מתנגד.

לא צריך לשנות את האישיות שלך.
רק לחיות את ההיפוך.

להיות מכבד כלפי הדלת שלך.

זה מה שמורים אמיתיים עושים
הם חיים את מה שהם מלמדים.

לא בכוח, אלא בזרימה.

"אני צריך להיות יותר מכבד עם הדלתות כשהוא מבקר."
"הוא לא צריך לשים רגליים על המיטה."
תהפוך את זה:
"זה ניקולס, הוא צריך לשים רגליים על המיטה."
אבל אם זה הסטנדרט שלך
איך הוא ידע שהוא לא צריך לשים רגלים על המיטה?

"אני לא צריכה לשים את הרגליים שלו על המיטה שלי."
תחייה את ההיפוך הזה
להיות שם איתו.

אני צריך להגיד לו להוריד רגליים מהמיטה נכון?

אני יכולה לשים עיתון,
להרים בעדינות את הרגליים שלו,
להניח את העיתון בין הרגליים לבין המיטה,
ולהמשיך את השיחה שלנו.

זה לחיות את ההיפוכים.
אין כעס,
יש כבוד, אהבה,
אין הפרדה.

וזה קורה רק באופן טבעי,
באותו רגע.

וכמובן שזה דורש תרגול.
ברגע שאת מוצפת
טינה
כשאתה מאמין למחשבות שלך
נכון
תחשוב מה זה עושה ללחץ הדם, לבריאות,
לאכילה כפייתית, לכעס, לאשמה.

אני כל כך שמחה שמצאת את העבודה הזו, יקירי.

"הוא לא צריך לשים את הרגליים שלך על המיטה."
אנחנו מדברים על ניקולס.

זה נכון? לא.

שים לב איך אתה מגיב כשאתה מאמין לזה
הטינה,
ההתחבאות,
ואז יוצאת זהות אחרת 
כאילו "הכול בסדר",
כשבעצם לא.

ובמקום להביט בעצמך
ניקולס מקבל את כל האשמה.

והאגו בשליטה מלאה.
והאגו פשוט משחק מחבואים.

זה לא דבר נורא
זה רק משחק של חיפוש ומציאה.
וזה בדיוק התהליך שאנחנו יושבים בו
לחפש ולמצוא.

אתה צריך לכבד את שותפך לדירה והמצרכים שלה. האם זה נכון?

אני… אני אפילו לא יודע למה אני מופתע מזה שהוא לא היה.
כאילו, כמעט ידעתי שזה יקרה.

לא, זה לא נכון. זה בכלל לא נכון.

ושים לב איך אתה מגיב. כל אותם דימויים של עבר ועתיד,
והאופן שבו את מתייחסת לניקולס,
ואיך את מעמידה פנים שאתה זהות אחת בזמן שאת חווה זהות אחרת.

אלה מכם ששואלים "איך אני מגיב כשאני מאמין למחשבה?" —
אנחנו מתבוננים בזה, מתרגלים מדיטציה בזה,
נכנסים לשקט — והכול מתגלה.

גירוי.
גירוי, ובאמת כמו שכתוב בספר שלך לאהוב את מה שיש,
זה הגירוי ותחושת ה"אני רוצה לצאת. אני רוצה לצאת."

כן.
אבל אני לא הולך לשום מקום.

כן.
וזה כל כך שואב אנרגיה — לרצות לצאת,
אבל באותו זמן לא להיות מסוגלת,
ולהיאלץ להישאר.

אני נעשה עצבני.

הוא צריך להיות מכבד כלפי המצרכים של שותפיי לדירה.
הפוך זאת.
הוא לא צריך להיות מכבד כלפי המצרכים של שותפיי לדירה.

לא.

אז הפוך זאת:
אני צריך להיות מכבד כלפי המצרכים של שותפיי לדירה.

אוקיי. עכשיו, תחייה את ההיפוך הזה עם ניקולס
תהייה יותר מכבד כלפי המצרכים של שותפייך לדירה.

מה את רואה? איך את דואג לזה?

אני… אני פשוט מחליפה את המצרכים שהוא אכל.
לא חשבתי על זה עד עכשיו.

נכון. זה האורח שלך.

כן. וראית אותו אוכל את המצרכים של השותפים שלך?

כן.

אוקיי, אז תחייה את ההיפוך.
הוא צריך להיות מכבד כלפי המצרכים של שותפיי לדירה
איך תנהל את זה?

זאת אומרת, הוא היה מכבד ואכל אותם.
הוא אכל אותם ואת צפית בו.

כן. אני צריך לכבד.

ראית אותו מוציא את המצרכים מהמדף או מהמקרר?

כן, הוא ממש הסתכל עליי כשהוא עשה את זה.
כנראה ניסה לחוש את התגובה שלי.
הוא בעצם הלך למקרר, וכבר אמר לי מה הוא עומד לעשות.
הוא אפילו אמר: "אני לא חושב שמישהו ישים לב, נכון?"
והסתכל עליי בזמן ששאל את זה.

אז בעצם הוא נתן לי הזדמנות לומר לו:
"כן, הם ישימו לב, וזה לא מתאים"
אבל נתתי לזה לקרות.
לא כיבדת את המצרכים של שותפיי.

אז הוא היה יותר מכבד ממני
הוא שאל אותי, אבל אני לא שאלתי אותם.

אוּף…

אוקיי, עכשיו חייה את ההיפוך.
היכנס לשקט.
הוא אמר, "זה בסדר?"
אז עכשיו, בשקט, הגב לו בדרך שמכבדת גם אותו
וגם את המצרכים של השותפים שלך.

מה אתה רואה?

אני רואה שותפים שמחים יותר.
אני רואה אותי שמח יותר.
אני רואה גם אותו שמח יותר.

זה ה- לחיות את ההיפוך
שאלות שנותנות לנו לחיות בדרך שהיא שלמה עם עצמנו.
אנחנו מתחילים לסמוך על עצמנו,
ואין סיטואציה שגדולה מדי בשבילנו.

לא משנה אם יש מיליון אנשים שצופים בך
אתה יכול פשוט לחיות את ההיפוך שלך.
שלהם זה שלהם, שלך זה שלך.
אבל אתה חי את לבך החוצה.

זה כל כך יפה להיות עצמך.

ואני לא רואה שזה אי פעם עלה לי בחבר.

זה בהחלט לא יעלה לי בחברות עם ניקולס.
בהחלט לא. אני יודע את זה.

כן.

זו רק הנחת שווא
או אפילו לא הנחה, פשוט מחשבה שמופיעה.

זה מה שהאגו מציע.

כן. זו הגנה על זהות:
"אני לא רוצה שאנשים יכעסו עליי.
אני רוצה שהם יחשבו שאני אדם נחמד."

נכון. זה בדיוק זה.
אני רוצה שלכולם יהיה טוב לידי.

וזה לא משנה את זה
זה פשוט מאפשר לך להיות יותר "בבית שלך" עם החברים שלך,
במקום שיהיו לך המון חברים
ועדיין להרגיש לא קרוב כמו שהיית רוצה להיות.

נכון. בדיוק.
זו בדיוק התחושה
לא הרגשתי קרוב כמו שיכולתי להיות איתו.

אנחנו יכולים להיות האדם הכי פופולרי בסביבה שלנו
ועדיין להרגיש מנותקים ובודדים.

נכון.

והיום, בעבודתך, אנחנו מסתכלים על הסיבה לזה.

בוא נסתכל על שאלה 4 (בדף "ושפטת"):

שאלה 4 – מה אתה צריך כדי להיות מאושר בסיטואציה הזאת כשאתה רוצה שניקולס יתייחס בכבוד לדירתך

אני צריך שהוא יגיד סליחה
על כך שהתנהג בחוסר כבוד כלפי הדירה שלי.
ואני צריכה שהוא ירגיש אשמה.

באמת?
אנחנו באמת חושבים שאשמה היא הפתרון?
אם הוא ירגיש אשם הוא ישתנה?

אשמה… 
אשמה היא המזון האהוב על האגו.
היא משאירה את האגו חי בעבר.
זו התזונה שלו.

אני צריך שהוא יוריד את הנעליים כשהוא נכנס לדירה שלי,
ושיהיה עדין עם המטבח והריהוט.

איזה שקר.

עכשיו הפוך את זה.
נסה את זה, וחייה את ההיפוך בדמיון שלך
בסיטואציה ההיא עם ניקולס.

אני צריך שאני אגיד סליחה לעצמי,
ושאני לא ארגיש אשמה.

פשוט הייתי תחת כישוף של האגו.
זו חוויית החיים של מאמין, יקירי.

אני צריך שאני אוריד את הנעליים שלו.
ואני צריך שאני אהיה עדין עם המטבח והריהוט
כשניקולס בבית.

וגם כדרך חיים.

היפוך נוסף: כדי להיות מאושר,
אני לא צריך שניקולס יגיד סליחה.

תקרא את זה כך.

אני לא צריך שהוא יגיד סליחה
על כך שהתנהג בחוסר כבוד לדירה שלי,
ואני לא צריך שהוא ירגיש אשמה.

לא, אני קורא את זה עכשיו,
וזה נשמע כאילו אני בן עשר שכתב את זה.
וכתבתי את זה הבוקר.

זו מערכת מחשבות של ילד בן עשר
שהוזנה לאורך השנים.

אנחנו חוקרים את האגו
או שאנחנו חוקרים את המחשבות שלנו,
או שאנחנו מאמינים להן.
אין דרך שלישית, חוץ מהתגלות רגעית.

אני צריכה שאתה תאמר סליחה לעצמך.
אוקיי, עכשיו, בשקט, תעשה את זה.
פשוט היית בכישוף
בעולם של האגו,
בעולם של עבר ועתיד.

כדי להיות מאושר,
אני לא צריך שאני ארגיש אשמה.
היית בכישוף.
חיי מאמין, כישוף.

כולכם שם בחוץ,
מה שאני מדברת עליו זה עבר ועתיד,
לא הווה.

כן, זה כל כך הגיוני,
וזה מתיישב עם מה שאמרת
אם הייתי לגמרי נוכח,
הייתי פשוט לוקחת דף נייר,
שם אותו בין הנעליים שלו לבין המיטה
וזה היה נוכחות מוחלטת.
בלי עבר ועתיד,

בלי להאשים אותו,
ובלי להאשים את עצמי.
אהבה היא הכוח.
לפעמים היא נראית כמו עיתון
בין הנעליים שלו למיטה שלך.
בלי אשמה, בלי בושה
רק פעולה נכונה.

עֵרות שחיה מהלב.

בלי העבודה הזאת,
פשוט חייתי ההפך הגמור.
נלחמתי באגו
ואני לא יכולה לחשוב על קרב אחד שניצחתי.

באמת שלא.

אבל האגו הוא כמו ילד תמים
שנאבק על הישרדות.
ואז אנחנו מעבירים את האגו המבוהל הזה
מהמחשבות שלנו אל הדף,
ושם אנחנו חוקרים אותו
והוא מתחיל למצוא בית בלב.

הוא מפסיק לפחד,
מפסיק להילחם על זהות שאף פעם לא תהיה לו,
ומוצא מנוחה בלב שלך.

וזה מה שנקרא "אי־שניות" – לא דואליות.
אחדות עם הטבע.
טבע ללא ניגוד.
והטבע הזה הוא אהבה.

אחד.
לא מפוצל.
אתה, ניקולס, ושותפים שמחים.

ובוא נסתכל על שאלה 5:
אם הם לא שמחים  זה שלהם.
יש לך את שלך,
ולהם יש את שלהם.

בוא נסתכל על 5.

שאלה 5 – הוא… (ניקולס הוא..)

הוא חסר כבוד כלפי,
וכלפי הדירה.
בור, יהיר, וילדותי.

אז באותה סיטואציה עם ניקולס – נהפוך אל עצמך

אני הייתי חסר כבוד כלפי עצמי וכלפי הדירה.
אני הייתי בור,
יהיר וילדותי.

בכל פעם שאנחנו כועסים,
או חשים אשמה
זה פשוט מצב תודעה.
אפשר לזהות אותו,
להעביר אותו לנייר,
ולחקור אותו.

העבודה הזאת נותנת לנו
מה שהעולם לא יכול לתת
שקט נפשי.

אבל העולם הוא מורה נהדר
כמו ניקולס.
ניקולס מורה נפלא באמת.

אוי, יקירי…

בוא נסתכל על שאלה 6.

לא, בעצם  נחזור רגע ל-5.
ניקולס היה מכבד.

איפה הוא היה מכבד כלפייך?

ובכן, הוא בא כל הדרך מסן פרנסיסקו לברלין.
הוא אפילו שיקר לחברים אחרים
ואמר שהוא ב- ג’ט־לג,
כדי שיוכל לבלות את כל היום איתי בלבד.
הוא סיפר לי הרבה דברים שבלבו,
והקשיב לי כשדיברתי על הדברים שלי.
והוא היה חבר.
בימים הבודדים שהיה כאן
הוא היה חבר שוב.

כן.

הוא אפילו הזמין אותי לסן פרנסיסקו.

כן.

ועכשיו  איפה הוא היה מכבד כלפי הדירה שלך?

תסתכל טוב.
האם הוא שטף את הכוס שלו?
האם שם כלים במדיח?
איפה הוא היה מכבד?

הוא ניקה אחריו.
הוא שם את הכלים במדיח.
וזהו.

אתה רואה איך כשאנחנו עיוורים
האגו משתלט,
וזה לא משנה מה הם עושים או אומרים
אנחנו פשוט לא רואים.

האגו תופס את כל המרחב.

אבל אם תמצא דבר אחד
תוכלי למצוא גם שניים.
אם שניים אז שלושה.

תן לי דבר שלישי
מקום נוסף שבו הוא היה מכבד כלפי הדירה שלך.

הוא שאל אם מותר לו להשתמש בכמה מהדברים שלי.
והוא שאל אם המפתח יכול לפתוח אחד מהמגירות שלי בחדר.

וואו.

הוא שם את הדברים שלו במזוודה,
והעמיד אותה בפינה,
כדי שלא תעמוד באמצע החדר.

אתה יודע, יש את המשפט הזה
"העיוור יכול לראות, והמתים יכולים ללכת ולחיות".

ולראות אותך יושב בתוך "העבודה" שלך
זה בדיוק זה.
העיוור יכול לראות.

היינו עיוורים בגלל האגו
ועכשיו רואים.

זה היה מול העיניים
והאגו הסתיר הכול.

ואז, כשאתה חושב על ניקולס,
אתה חושב עליו כעל מישהו "חסר כבוד כלפיך",
וזה הופך לחלק ממי שהוא בעולם שלך, נכון?

כן.

אוי, הייתי כל כך לחוץ מזה.
הוא הזמין אותי לסן פרנסיסקו,
והייתי ממש בלחץ
כמו, "כן, אני בא, אני אוהב את הבחור הזה, אני בא."

אבל זה נכון
עשיתי את זה לחלק ממי שהוא.

וכמו שאמרת
זה כמו מדבקות שאני מדביק עליו,
ובפעם הבאה שאני רואה אותו או חושב עליו
זו הדמות של ניקולס.

זה כל כך שקרי.

ועכשיו יש לך ניקולס חדש לגמרי והוא בכלל לא השתנה.
הוא מושלם.

ככה זה  אנחנו יכולים, מתוך אותו גוף, לראות פתאום אדם אחר לגמרי, רק משום שחקרנו את המחשבות שלנו לגביו.
זה כמו שיש לך חבר אחד  ואז, אחרי העבודה, יש לך חבר אחר לגמרי.
אותו דבר קורה לנו עם ההורים.
הייתה לי אמא  חקרתי את מה שחשבתי והאמנתי לגביה, בדיוק כפי שאתה עושה עם ניקולס ובסוף קיבלתי אמא אחרת לגמרי.

זה לא דבר קטן שאנחנו עושים כאן.
אם יש מישהו שאנחנו רואים בו משהו פחות מיפה, פחות מטוב, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להביט במה שאנחנו חושבים ומאמינים לגביו
ולראות אותו באמת, כפי שהוא, בלי לזייף, בלי להתאמץ להאמין, בלי לנסות להיות נחמדים.

זה כאילו שניקולס השתנה, אבל בעצם אתה זה שהשתנית.

ה"חבר הלא-מכבד" הזה, זה לא שהוא השתנה.

כשיש לך הרבה כוח, אתה שם רגל על המיטה, וזה ביטוי של כוח.
אתה יודע איך לחיות,
וזה לא ביטוי של יהירות, אלא של חיבור.

מישהו יכול להסתכל עליך, דֵיוויד, ולחשוב:
"אה, הבנתי, אני מבין אותך."
אבל גם את זה הייתי חוקרת.
יש תחומים בחיים שלנו שיכולים להיות כל כך מעוותים,
ורק אני, רק אני, יכולה להעיר את עצמי מהטרנס שבו אני שרויה.

זה לא תלוי בכך שהעולם ישתנה.
זה עניין של יושרה, להיפתח לעולם שהוא באופן מושלם נדיב ויפה,
והכול והכול בתוכו, כולל כולם, באמת כאלה.

מעניין לראות איך האגו עובד.
כי אתמול בלילה, אחרי שליוויתי את ניקולס לתחנת הרכבת,
דיברתי עם חבר אחר שמכיר את ניקולס.
הוא גר בארגנטינה,
ומה שקרה זה בדיוק מה שתיארת
הוא "אישר" אותי, ואני אישרתי אותו,
והאגו שלו והאגו שלי בנו יחד עוד שכבה של זהות.

ואנחנו קוראים לזה "חברות".
אם אתה לא מסכים איתי, מה הערך שלך כחבר?
איזה מין חבר אתה בכלל?

אבל בעצם, זה רק אני.
רק אני יכולה לשנות את זה.
וזה נכון.
אני יכולה לשמוע אנשים מדברים רעות על אחרים כל היום
וזה פשוט מרתק לראות איפה אני הייתי פעם.
ואני לא צריכה לתקן אף אחד,
לא צריך להיות צודקת,
רק לאהוב את העולם.

אנחנו מדברים מתוך טרנס,
כשאנחנו לא מחוברים ללב שלנו.

אז, יקירי, בוא נסתכל על משפט 6.

שאלה 6 – מה אינך רוצה לחוות שוב עם ניקולס

אני לא רוצה לעולם להרגיש שהחבר הכי טוב שלי לא מכבד אותי.
אני לא רוצה להרגיש מנוצל על ידו.
אני לא רוצה לכעוס על חבר שאני רואה כל כך לעיתים רחוקות ולזמן כה קצר.

(הופכים)
אני מוכן להרגיש שהחבר הכי טוב שלי לא מכבד אותי.
אני מצפה לזה.

כן, אני מצפה לזה
כי זה הולך לכאוב,
וזה הולך להפריד.
וזה מה שאני מתכוונת כשאני אומרת "כאב":
יש "אני עליון" ויש "הוא נחות".
וככה אתה יודע שמשהו לא תקין.

אז אני מוכן לזה.
אני מצפה לזה.
כי זה מראה שיש "עסק לא גמור"
שפשוט אומר: יש עוד דף עבודה אחד למלא, כדי לנקות את זה.

כן.
אני מצפה להרגיש מנוצל על ידו.
אני מוכן לזה.

אני מצפה לכעוס על החבר שלי,
שאני רואה כל כך לעיתים רחוקות וכל כך לזמן קצר.
ואני מוכן לכעוס עליו.

כי זה עסק לא גמור שמבקש להתבהר.
וזה בדיוק התפקיד של חברים
הם כאן כדי להאיר אותנו.

הכול, כל דבר וכל אדם בעולם הזה
נמצא כאן כדי להאיר אותך, יקירי.

כן. ואני חייבת להיות כנה ולומר, גם כדי להאיר אותי.
אתה נמצא בעולם שלי.
ואתה לעולם לא יכול להיות יותר או פחות ממה שאני מאמינה שאתה.
ואם יש בי תחושת ניתוק כלשהי
זה פשוט עוד דף עבודה שמבקש להתמלא.

הו, יקירי, תודה.
תודה רבה לך.
תודה שאתה היית המורה שלנו היום, דֵיוויד.