פסיכיאטריה: טיפול תרופתי בגלל מיתוסים
הרופאים מאמינים בסיפורים והציבור סובל מהאמונות של הרופאים
מתוך מאמרו של ד"ר David Healy, פסיכיאטר בעל הכרה בינלאומית, חוקר תרופות פסיכיאטריות, פרופסור לפסיכיאטריה ב Wales. לקריאת המאמר במקור: Psychiatry gone astrey. |
ב Cochrane center עשו מחקר בן כמה שנים על שימוש בתרופות פסיכיאטריות. מסתבר שפסיכיאטרים מבססים את המרשמים שלהם על כמה וכמה סיפורי אגדות שגויים – מיתוסים. סיפורי אגדות אלו מזיקים לחולים. פסיכיאטרים רבים מודעים לשגיאה אך ממשיכים לטפל לפי המיתוסים השגויים, כי הם חוששים לקריירה שלהם.
להלן מיתוסים שכדאי לבחון אותם מחדש:
מיתוס 1 : המחלה נגרמת מחוסר איזון כימי במוח
זה מה שאומרים לרוב החולים, אבל זה לגמרי לא נכון. אין לנו מושג על יחסי הגומלין של מצבים פסיכו-סוציאליים, תהליכים ביוכינמיים, רצפטורים ומסלולים עצביים שמובילים להפרעות נפשיות, והגיע זמן להפריך את התאוריות שלחולים יעם דיכאון חסר סרטונין, ושלחולים עם סכיזופרניה יש עודף דופמין. האמת היא בדיוק הפוכה. בהתחלה יש איזון כימי, אבל כשנותנים תרופות פסיכיאטריות יוצרים חוסר איזון כימי. כשזה קורה המוח מנסה לנטרל את חוסר האיזון המלאכותי שנוצר בעקבות נטילת התרופות.
מצב החולה מחמיר כאשר הוא מנסה להפסיק את התרופות. גם מצבו של אלכוהוליסט מחמיר כשהוא מנסה להפסיק לשתות. זה כמובן לא אומר שהיה חסר לאלכולהוליסט אלכוהול במוח עוד לפני שהתחיל לשתות.
רוב הרופאים מזיקים למטופלים שלהם עוד יותר, כשהם אומרים להם, שתסמיני הגמילה שלהם מהסמים – התרופות הפסיכיאטריות – מעידים שהם עדיין חולים ועדיין זקוקים לתרופות. בדרך זאת הרופאים הופכים את המטופלים שלהם לחולים כרוניים, וביניהם גם את המטופלים שלא היו זקוקים לתרופות מלכתחילה. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שמספר החולים עם הפריות נפשיות גדל, וגם מספר האנשים שלא חוזרים לשוק העבודה. הסיבה היא התרופות, לא המחלה.
מיתוס 2 : ניתן להפסיק בקלות תרופות נגד דיכאון
קשה למטופלים להפסיק טיפול פסיכיאטרי נגד דיכאון. קשה גם כאשר ההפסקה של התרופות נעשית בהדרגה. זה לא בגלל שהדיכאון חוזר, כי המטופלים לא היו מדוכאים גם לפםני התרופות. קשיי הגמילה הם בגלל התרופות נוגדות הדיכאון ולא בגלל המחלה.
מיתוס 3 : תרופות פסיכיאטריות הן למחלת הנפש כמו האינסולין לסוכרת
כשנונתים אינסולין למישהו עם סכרת, מותנים לו חומר שחסר לו בגוף – אינסולין. אף פעם לא הוכחנו שקיים חומר בגופם של אנשים בריאים, והוא חסר בגופם של חולי נפש, לכן איננו יכולים להשתמש באנלוגיה הזאת.
לחולים עם דיכאון לא חסר סרטונין. למעשה יש תרופות אנטי דכאוניות שמורידות את רמת הסרטונין. כשחסר חמישהו אינסולין, האינסולין מבחוץ רק מחליף את האינסולין שהיה צריך להיות לו. התרופות האנטי דכאוניות משפיעות השפעה מזיקה נרחבת על הגוף. גם מהסיבה הזאת האנלוגיה לאינסולין ולסוכרת היא מטעה.
מיתוס 4 : תרופות פסיכיאטריות מקטינות את מספר החולים הכרוניים
זהו כניראה המיתוס הגרוע מכולם. העיתון המדעי "Anatomy of Epidemic" מראה שהשימוש הגובר והולך בתרופות, לא רק שמשאיר את המטופלים תקועים במחלתם, אלא גם הופך בעיות שהיו עשויות להיות זמניות, לכרוניות.
בשנת 1987, ערב המצאת ה SSRI – הסוג החדש של התרופות לדיכאון, מעט מאד ילדים הוגדרו חולי נפש בארה"ב. 20 שנים לאחר המצאת תרופות ה SSRI , יש בארה"ב 500,000 ילדים המוגדרים נכים מנטאלית. זה מעניין כי הרופאים הפסיכיאטרים המטפלים בילדים גובים את הסכומים הגבוהים ביותר בשוק. בנוסף השימוש בתרופות SSRI ובתרופות לקשב וריכוז גרמו ב 10% מהחולים הנוטלים אותן מחלה חדשה bipolar disorder – תסמונת דו קוטבית, שקודם כונתה מאניה דיפרסיה.
תרופות אנטי פסיכוטיות הן מאד מסוכנות והן הסיבה לכך שחולי סכיזופרניה חיים 20 שנה פחות מאדם שאינו חולה. זיפרקסה הרגה 200,000 אנשים ברחבי העולם והיא רק אחת מהתרופות.
מיתוס 5 : תרופות פסיכיאטריות לא גורמות התאבדות אצל מתבגרים
כמה פרופסורים מוכנים להודות ש"תרופות השמחה" ה SSRI, מגבירות נטיה להתאבדות, אך כופרים בעובדה שבפועל יש יותר התאבדויות, למרות שיש עדויות כתובות שיש קשר בין התאבדות ונטילת תרופות אלו.
כאשר דווחו התאבדויות, חברות התרופות והרופא האשימו את המחלה. נכון שדיכאון מגביר את הסיכון להתאבדות, אך תרופות ה SSRI מגבירות אותו עוד יותר, לפחות במטופלים עד גיל 40, זאת לפי בחינה של ה FDA על 100,000 מטופלים.
מיתוס 6 : אין תופעות לוואי לגלולות השמחה ה-SSRI
הבדיקות לאבחון האם אדם נמצא בדיכאון הן כל כך גרועות שאחד מ 3 אנשים בריאים יאובחן בטעות כסובל מדיכאון. כאשר התרעתי על כך בפגישת פסיכיאטרים, אמר לי פסיכיאטר אחד, שזה לא נורא שאדם שאינו סובל מדיכאון יטופל בסמי SSRI כי אין להם תופעות לוואי!
לתרופות SSRI יש הרבה תופעות לוואי. הם חותכים את הצד העליון וגם הצד התחתון של הרגשות. למטופלים אכפת פחות מתוצאות מה שהם עושים, הם מאבדים אמפתיה כלפי אחרים, ויכולים לההיפך מאד אגרסיביים. במקריי היריות בארה"ב רבים מהיורים היו תחת השפעת תרופות אני דפרסיביות.
חברות התרופות אומרות שרק 5% מלוקחי התרופות מושפעים מבחינת התפקוד המיני – אך זה לא נכון. במחקר שנערך, 59% אחוז מ 1022 מטופלים, אשר לפני לקיחת התרופות היו להם חיי מין רגילים, התחילו לסבול מבעיות בתחום זה לאחר שהתחילו לקחת תרופות. הקשיים שנוצרו היו ירידה בחשק המיני, אורגזמה מאוחרת, או פליטה מוקדמת ובעיות בזקפה. התרופה עברה מלהיות תרופה נוגדת דיכאון לתרופה שהורסת את חיי המין.
מיתוס 7 : "גלולות שמחה" אינן ממכרות
וודאי שהן ממכרות, ואין פלא. התרופות הן כימיות והרכבן הוא כמו של אמפיטמינים. תרופות אלו הן סוג של סמים נרקוטיים הניתנים במרשם. הן לא ממכרות כמו שסיגריות אינן ממכרות.
מיתוס 10: סמים אנטי פסיכוטיים מונעים נזק מוחי
כמה פרופסורים טועים שסכיזופריניה גורמת נזק מוחי ולכן התרופות מונעות את הנזק. אך התרופות גורמות להתכווצות המוח בקשר ישיר לגודל המנה ולזמן השימוש. עדות נוספת לכך שיש להשתמש בפחות תרופות היא שעם פחות תרופות החולים מחזיקים לאורך זמן במצב טוב יותר. רוב חולי הסכיזופרניה אכן יכולים להסתדר בלי תרופות. זה יגדיל את הסיכוי שלהם להבריא, והם גם ישארו בחיים, שהרי התרופות נגד סכיזופרניה הורגות.
איך יש להשתמש בתרופות פסיכיאטריות?
אני לא מתנגד לשימוש בתרופות פסיכיאטריות, אם נדע מה אנחנו עושים ונעשה זאת רק שהתועלת היא יותר מהנזק. סמים פסיכיאטריים יכולים להיות שימושיים לפעמים. בעיקר לתקופות קצרות, במצבים אקוטיים. אבל המחקר בתחום זה מוביל אותי למסקנה לא נוחה.