בדידות כשיש משפחה או חברים:

יש לי משפחה, אולי אמא, אבא, אולי בן או בת זוג ואפילו ילדים, אבל אני מרגיש בודד. ההרגשה הפנימית היא שאף אחד לא מכיר את העולם הפנימי שלי. אף אחד לא באמת מתעניין בי. אף אחד לא מבין, ואולי לא באמת אכפת למישהו. העולם הפנימי שלי אותי מביך אותי. אני לא משתף ברגשות ובמחשבות שלי.

אולי יש אנשים שעובדים איתי, עמיתים שלי. אולי יש לי חברים שאני נפגש איתם בבית קפה או בבית. אבל מי באמת רואה דרך המסך שלי? אף אחד. אני מרגיש לבד.

בדידות מאז ומתמיד – אין לי חברים:

אני לא יודע ליצור קשרים. איך מתחילים שיחה? אני מסתכל על הטבעיות שבה אנשים משוחחים אחד עם השני בפליאה. איך החיוך שלהם נראה טבעי? אני מרגיש לבד ואין לי הבנה או ניסיון איך ליצור קשרים, איך ליצור חברים. אולי בתוך תוכי אני מרגיש "פחות" וחושש להשמיע את דעותי וגם זה מונע התחברות.

הרגשת בדידות היא סובייקטיבית:

חלק מאיתנו נמצאים בקשר עם אנשים רבים, יש לנו חברים, אנו משוחחים עם המשפחה, עם עמיתים לעבודה, לפעמים עוזרים לאחרים, אבל אף  קשר, אף חברות לא נותנים לנו תחושת "ביחד". זוהי הרגשה פנימית סובייקטיבית של ניתוק רגשי.

מצד שני, לחלק מאיתנו אין הרבה חברים, ולפעמים אין קשרי משפחה אמיצים במיוחד, ובכל זאת אנו מרגישים מחוברים לחברה, חלק מהחברה, חלק ממה שקורה סביבנו, "ביחד" ולא לבד.

היכולת להרגיש חלק ממשהו. היכולת לא להרגיש זנוח, היא יכולת שטבועה בנו מילדות. חלק ממנה הוא פשוט אופי מולד. חלק מתפתחת מהאהבה שאנחנו מקבלים בזמן מוקדם של ילדותינו. והבשורה המשמחת: ניתן לפתח אותה גם בעזרת הומאופתיה.

ניתן לשחרר בעזרת הומאופתיה:

• טראומות ילדות שגורמות לי להרגיש לבד
• טראומות של מצבי אי אמון שגרמו לי לבחור להיות לבד
• אי יכולת לתקשר

ניתן להגיע לנינוחות, לפתיחות רגשית, להסרת החששות והחרדות, שיאפשרו לנו באופן טבעי לתקשר, להיות חלק מהחברה.